<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ח ב'), העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנין. ואם יש עדים שהוא כתב ידן, או שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אין נאמנין. אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אלא אי איתמר, ארישא איתמר, הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אין נאמנין. מאי טעמא, אין אדם משים עצמו רשע. כתב הרב בעל העיטור ז"ל ואף על גב דקיימא לן כריש לקיש דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדגרסינן ריש מסכת גיטין (ג' א'), בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדריש לקיש, הכא ליכא למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דכיון דקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא הגדה כלל, וליכא למימר נחקרה עדותן, הילכך אי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין.
<h2>דף טו.</h2>
ולשון קיום שטרות הוא שיאמר מכיר אני חתימתן של אלו, וזהו יתקיים בחותמיו, או שיאמרו הם זה כתב ידינו. וזהו שאמרו פרק המביא גט תניין (גיטין ט"ו א'), או כלו בקיום הגט, או כלו בתקנת חכמים, פירוש, כשאר קיום שטרות, שכל אחד ואחד יעיד על חתימתו או שיעידו עליהם שנים דעלמא. או כלו בתקנת חכמים, שהאמינו השליח על חתימת שני עידי הגט.
<h2>דף יט:</h2>
תוספתא מסכת שביעית בסיפא (פ"ח ה"ט), אין מעשה ב"ד צריך קיום. ירושלמי (גיטין פ"ט ה"ח) רב אמר הדיינים חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות, אבל אין העדים חותמין אלא א"כ יודעין לקרות. ובגמרין פרק המביא תניין (גיטין י"ט ב'), עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין הקרעים דיו, ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין. ודוקא בגיטין שלא יהיו בנות ישראל עגונות, אבל בשאר שטרות לא. ואי קרו ספרי קמיהו, כי קרו קמיה דיינא דאית ליה אימתא עליהו, חתים. ואי לא, לא חתים. והרב בעל העיטור ז"ל כתב בשם רבינו חננאל ז"ל, דליכא בשטרי סהדי כלל, ואמרינן והא ההוא גברא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא, תרגומא אקריאה. כתב הרשב"א ז"ל, הירושלמי אוסר הקרובים בקיום שטרות, אבל אני דעתי נוטה להלכה לא למעשה, דעידי קיום קרובים למלוה וללוה, כשרים. מדאמרינן, אין העדים חותמין על השטר אם לא קראוהו, אבל הדיינין חותמין על השטר אף על פי שלא קראוהו, ואם איתא, ליחוש שמא עידי הקיום קרובים למלוה או ללוה.
<h2>דף פח:</h2>
עוד פרק אחרון (הלכות סנהדרין פכ"ו ה"ז) על ההיא דפרק בתרא דמסכת גיטין, גבי היה רבי טרפון אומר, כל מקום שאתה מוצא אגיראות של גוים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם, שנאמר (שמות כ"א א'), ואלה המשפטים [אשר תשים לפניהם]. כתב ז"ל, כל הדן בדייני או בערכאות שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר, אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני גוים, ולא לפני הדיוטות. היתה יד הגוים תקפה, ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו ממונו בדיני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני הגוים מבעל דינו. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ומנהג שלנו לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת, ואחר כך מתירין לו. כתב הרשב"א ז"ל, אסור לבר ישראל להזדמן אצל שופטי אומות העולם כלל, ואפילו יהיה דינם שוה עם דייני ישראל, דכתיב, ואלה המשפטים. ומי שלא יזקק לדייני ישראל צריך לנדותו, עד כאן.
